הקולנוע ההודי

בהודו מופקים מדי שנה מעל 900 סרטים. זוהי תעשיית הסרטים הגדולה בעולם.
תעשייה זו מרכזה הוא בבומביי ועל כן היא נקראת גם בוליבוד . בומביי הבירה,משמשת כמרכז
העיסקי והתרבותי העיקרי של הודו . הסרטים מופצים ונצפים לא רק בהודו אלא גם בכל דרום
אסיה (פקיסטן,בנגלדש, סרילנקה) ,באפריקה, דרום אמריקה, רוסיה ומזרח אירופה ומיובאים
גם לערים אירופאיות גדולות עם אוכלוסיה אסייתית ואפריקאית.

למרות הנטייה להתייחס לקולנוע ההודי כאל יצור שלם ואחיד, למעשה תעשיית הקולנוע מחולקת
על הרבה מרכזי יצירה,הפזורים על כל המדינה. בהודו ישנן 16 שפות רשמיות וסרטים נעשים
בכל 16 השפות. השפה הלאומית-הינדית, מדוברת במגוון ניבים ע"י 40% מהאוכלוסייה ומובנת
ברוב ארצות הצפון והמרכז של הודו. בבומביי עצמה נעשים כ-200 סרטים דוברי אינדית כל
שנה, המופצים בכל המדינה. לעומת זאת במדרס (דרום הודו) , המרכז הגדול השני של תעשיית
הקולנוע, נעשים יותר סרטים כל שנה מאשר בומביי, בשפה הטמילית והטלוגו, אלא שמחסום השפה
מונע מהם להתחרות בתעשייה הבוליבודית וברשתות ההפצה שלה.

על הז'אנר

OmniBus” ז'אנר" –כלומר ז'אנר כולל,רב תכליתי, שאינו עולה בקנה אחד עם החלוקה
הז'אנריסטית שנהוגה במערב, זהו הז'אנר הדומיננטי בקולנוע ההודי. ה OmniBusמלכד בתוכו
מגוון ז'אנרים שלפי המוסכמות הקולנועיות המקובלות יחשבו כל אחד כז'אנר בפני עצמו. הוא
משלב דרמה, מלודרמה, אקשן, מתח, קומדיה וכמובן-מיוזיקל.

מכיוון שהצפייה בסרטים היא עסק משפחתי ,כלומר-כל המשפחה מגיעה יחד לקולנוע, מקטן ועד
גדול, כל סגנון ז'אנריסטי מכוון את עצמו לקהל יעד שונה בתוך המשפחה, לדוגמא: סצינות
שמציגות סבל ודמעות מכוונות לקהל הנשי שבאולם, ההומור ה"סלפסטיקי" מיועד לילדים,וסצינות
אירוטיות – לגברים. במקום לחלק את הקהל,לפי העדפותיו, כפי שעושה הוליווד, תעשיית הקולנוע
ההודית ממזגת את הקהל ומחלקת את הסרט ל"אגפים" ספציפיים, המיועדים כ"א לחלק אחר בתוך
הקהל המאוחד. הסיבה לערבוב הסגנונות הזה היא מסחרית יותר מאשר אסתטית.

מבנה הנרטיבי
הסרטים ההודים שונים מאד בתבנית הנרטיבית שלהם ובתוכנם
מהמודל ההוליוודי הקלאסי. בסרטים קיים קו עלילה חופשי שנקטע בתדירות ע"י פריצות של
תת עלילות וסצינות שירה וריקוד. הקהל לרוב כבר מכיר את העלילה הראשית כיון שהיא לעיתים
קרובות מבוססת על סרט מצליח אחר או על סיפורים עממיים מהמיתולוגיה ההודית. תתי העלילות
הקומיים, הכוללים "אובר-רגש" מופגן וסצינות ריקוד ושירה כולם נקשרים בחוט דקיק של קו
עלילה מרכזי, שהתוצאה שלו היא סרט באורך 3 שעות ,שבעיני קהל מערבי ייחשב לעיתים לכמעט
סיוט לילי מתמשך ("Nightmarishly long" ) .

העלילה

בדומה להוליווד, הנושא המועדף על יוצרי הסרטים ההודים הוא הרומנטיקה. השיא של הסרט
והתוצאה הסופית הם אינם בלתי צפויים. (דוגמא :עלילת ה"לב השתגע"-ניתנת להבנה גם למי
שלא מבין את השפה) המשיכה הגדולה של הסרטים אינה מבוססת על ההתפתחות הלינארית של הסיפור
אלא על כך שהסרט אוסף בתוכו הרבה אלמנטים או נושאים ששאובים מסרטים אחרים או מסיפורים
עממיים מסורתיים מוכרים. מאחר שהעלילה היא בד"כ מוכרת לקהל ,העניין שלו הוא יותר ב"איך
הדברים יתרחשו" מאשר ב"מה יקרה הלאה, בהמשך". איזו עלילה שלא תהיה, הקונפליקט המרכזי
תמיד יכלול את הרעיון של טוב מול רשע , כשהאקשן יהיה ממוקם בעולם בדוי ,שאינו מקושר
בהכרח למרחב זמן ומקום סבירים. הקולנוע ההודי הפופולארי לא מחויב כלל לאסתטיקה ריאליסטית
וכתוצאה מכך העולם הבדוי שהוא בורא לא מבוסס על פיסות מציאות.

(דוגמא מ"הלב השתגע")

רגשות

הנגיעה ברגש היא עקרון מוביל בסרטים ובמידה רבה גם סוד ההצלחה שלהם. סרט שמצליח לשלב
יסודות רבים ככל האפשר של רגש:ארוטיקה, קומיות, גבורה( הרואיות), פחד, טרגיות וכד'-
צפויה לו הצלחה רבה בקופות.

סרטים אלה המשלבים את מירב הרגשות נקראים "מסאלה" (כשם התערובת ההודית של תבלינים),
והחוכמה בהם היא לא רק לשלב את הרגשות בכל תתי העלילות ובשירים אלא גם להחצין אותם
ולהעצים ככל הניתן.

השירים

מרכיב חשוב ומהותי ביותר בסרטים הם השירים. כל סרט כולל בין 6-8 שירים. העלילה בסרט
מתוכננת מראש ,כך שיהיה בה פתח לNumber של מוסיקה וריקוד, כ"הפרעה" שגרתית. השירים
מבוצעים על רקע תפאורה מרהיבה וסצנות פנטסטיות המהוות בריחה מן המציאות עבור הקהל הצופה
הנכסף ליופי בלתי מציאותי.

למחברי השירים, המלחינים והMusic Director בסרט ישנו מעמד גבוה בתעשייה. בקרדיטים,
ובפרסומים השונים, בפוסטרים וכיו"ב, מופיעים שמות היוצרים המוסיקאליים לצד שמם של המפיקים
והבמאים. החשיבות העצומה של השירים הביאה את התעשייה להעסיק זמרים, גם אם הם לא ידעו
לשחק, במקום שחקנים, שלא ידעו לשיר. אך ב1935 גילה מנהל מוסיקאלי אחד את האופציה של
ה"פלייבק" ,שבה יכול שחקן שאינו זמר להתאים בסינכרוניזציה את תנועות השפתיים שלו לשיר
שמנוגן ומושר ע"י זמר (off-screen) .הפלייבק נתן חופש לשחקנים לנוע ולרקוד במהלך השירה.

כך הפכו הזמרים של השירים לסלבריטיס בפני עצמם.לדוגמא: לטה מנגשקר, אשה כבת 70 שעבדה
קרוב ל50 שנה כזמרת בלמעלה מ2000 סרטים. רשומה בספר השיאים של גינס כמי שהקליטה למעלה
מ40,000 תקליטים, ב16 שפות הודיות שונות.

(הפסקה- הקרנת קטע מ"הלב השתגע")

הכוכבים

לצד סצינות השירה והריקוד המרהיבות ועומס הרגשות המשולבים בסרטים, מאפיין בולט וחשוב
נוסף הוא תופעת הכוכבים (הסופר-סטארס) .הסופר סטארים הם לב ליבה של התעשייה.הסרטים
תפורים סביב אישיותו של הכוכב,כאשר כל הגורמים המקצועיים האחרים ,הבמאי,הצלם ,אפילו
העלילה ,הם גורמים מישניים. "בהודו אין עיר שאיננה קדושה בצורה כזו או אחרת.כמעט בכל
אחת מהן נולד או מת אל כלשהו. בבומביי, עיר שחיים בה 15 מיליון תושבים ומשמשת כמרכז
העסקי והתרבותי העיקרי של הודו האלים האמיתיים אינם קרישנה או שיווה או בודהא, אלא
פארווין באבי היפיפייה ,וינוד קאנה הממזר וכמובן-שאשי קאפור העצוב" "אם ג'ון לנון התיימר
להיות פופולארי יותר מישו, הוא יכול להתהפך בשקט בקברו,כי שאשי קאפור יותר פופולארי
אפילו מבודהא" (אורי לוטן,מסע אחר)

אחד מסוגי הסרטים האהודים ביותר בהודו הנחשבת לאחת מהמדינות הדתיות בעולם הוא עיבודים
מוסיקליים לאגדות דתיות המתארות את עלילותיהם של האלים.שחקן קולנוע הודי הנבחר לגלם
את דמותו של האל מעביר לקהל הצופים תחושות רוחניות מסויימות משום שהוא מבטא באישיותו
וביכולת המשחק שלו את הנוכחות האלוהית. "במונחים הודיים אפשר לטעון שמלכתחילה הבחירה
בשחקן זה לא היתה מיקרית אלא ביטאה את ה"קארמה שלו, כלומר את המבנה הרוחני של נפשו
שעוצב עוד בטרם נולד." (יואב בן דב, "חיים אחרים")

הכוכבים הגדולים של בוליבוד מרוויחים סכומי עתק כמעט כמו אלה של כוכבי הוליווד , וזוכים
להערצה של מיליוני בני אדם. הפרצופים שלהם כה מוכרים ברחוב ההודי שאין צורך לכתוב את
שמותיהם על שלטי החוצות הענקיים הממלאים כל עיר הודית גדולה.
השחקנים מופיעים בו זמנית בכמה סרטים שמצולמים במקביל, ולוח הזמנים שלהם צפוף ביותר.
עיתוני הרכילות מספקים אספקה בלתי נדלית על סגנון החיים האקסטרווגנטי של הכוכבים, על
חיי המין שלהם ועל שערוריות שנקשרות בהם, ולא פעם נתבעים העיתונים בתביעות משפטיות
ע"י הכוכבים עצמם.

כוכבים רבים משנות ה60 וה70 הצליחו לדחוף את צאצאיהם אל הקולנוע וכך נוצר דור שני (ואף
שלישי) של כוכבות במשפחות מסוימות. (דוגמא: משפחת קאפור)
רבים מהכוכבים המשיכו אח"כ לקריירה מצליחה בפוליטיקה ההודית לאחר שפרשו מהסרטים. מעטים
גם ניסו את מזלם בהוליווד, אך ללא הצלחה יתרה.

סיכום

הקולנוע ההודי מודע לעובדת היותו מדיום אומנותי בלבד,כלומר הקולנוע מיועד ליצור אשליות.

לכאורה רחוק הקולנוע ההודי מרחק אלפי מיילים מן המציאות היומיומית הקשה הסובבת אותו.
בסרטים אין זכר לעוני, לשחיתות ולפולטיקה המסובכת של הודו. התעשייה הבוליבודית מייצרת
חלומות. הפיקציה עונה על הצורך של הקהל לדאות לעבר גבהים אחרים ולמקומות רחוקים.יש
העושים זאת בקריאת ספרות פוסט-עכשווית,אחרים בתיאטרון,ויש הצופים בסרטים הודים. "כשאין
לחם- אוכלים פנטזיות, ומבחינה זו אין הקולנוע ההודי רחוק מהמציאות. הוא ההיגיון המוזר
שלה"

כתוב תגובה

כתובת הדואר האלקטרוני שלך לא תפורסם. Required fields are marked *

*